<h1>ספר החינוך מצוה שכ"ג</h1>
<h2>דף לד:</h2>
שלא לעשות מלאכה ביום שמיני של חג והוא יום כ"ב בתשרי, שנאמר [ויקרא כ"ג] ביום השמיני מקרא קדש וגו' כל מלאכת עבודה לא תעשו, וזה נקרא חג העצרת, ואמרו זכרונם לברכה שהוא נקרא כן לפי שהוא סוף המועדים, ועל דרך משל הוא כאלו אמר הקדוש ברוך הוא לישראל עכבו עמי יום אחד שקשה עלי פרידתכם. כבר אמרנו הרבה פעמים שאיסור מלאכה בכל המועדים שוה, אמנם יש לי להרחיב המאמר בכאן ולהודיעך בני בענין יום טוב זה מה שהודיעונו בו חכמים זכרונם לברכה שהוא יום טוב בפני עצמו, כלומר שאינו מכלל חג הסוכות, ואף על פי שאתה רואה כל ישראל יושבים בסוכותיהם יום אחד משני ימים טובים של חג העצרת זה אין הדבר מפני שיהיה מכלל החג, שהרי בפירוש אנו אומרים בברכותיו את יום שמיני חג העצרת ואין זכר לחג הסוכות בו כלל, אבל מפני תקנת שני ימים טובים של גליות אנו צריכין לישב בסוכה שמנה ימים ולא יספיקו לנו שבעה כדין התורה, ועל כן אנו יושבים בסוכה ביום השמיני של חג הסוכות, ואמרו זכרונם לברכה [סוכה מ"ז ע"א] מיתב יתבינן בסוכה כדי לצאת ידי חובה אחר שחייבונו זכרונם לברכה להוסיף יום אחד בכל מועד ומועד הוספנוהו גם כן בסוכות ועשינו ימי סוכה שמונה ימים, אבל מכל מקום ברוכי לא מברכין על הסוכה ביום זה אחר שהוא באמת יום מועד אחר, שהשתא בקיאין אנו בקיבועא דירחא, ויותר ראוי שנברך על יום טוב העצרת שהוא האמיתי ולא על האחר שהוא מפני התקנה. ושמא תאמר למה לא תקנו לברך על שניהם ונאמר ביום חג הסוכות וחג העצרת הזה, כמו בשבת ומועד שאנו זוכרים שניהם הא ליתה, דאלו בשבת ומועד שניהם כיום אחד הן אבל שני מועדים אי אפשר שיהיו ביחד, ועל כן אין ראוי לנו לברך כן, אבל לישב בסוכה ראוי לנו שישיבת הסוכה לא גרעא מידי בחג העצרת, ויש בדבר מצות התקנה של שני ימים טובים של גליות שתיקנו זכרונם לברכה בכל מועד כמו שפירשנו למעלה.
ועוד אודיעך בני מעט במה שאמרו זכרונם לברכה בענין חולו של מועד והם הימים האמצעיים שבפסח וסוכות שאמרו זכרונם לברכה בעשיית מלאכה מן התורה ואולם לא בא מפורש בתורה אי זו מלאכה אסורה בהם או מותרת, אבל מכל מקום התורה אסרה בהם מלאכה כמו שלמדו חכמים הדבר מן הכתוב (בראש מסכת מועד קטן) [בפ"ב ממסכת חגיגה (י"ח ע"א)], יש מהם שלמדו הדבר ממקרא [שמות כ"ג] דאת חג המצות תשמור, והוא רבי יאשיה דמשמע ליה כל ימי חג המצות תשמור מעשיית מלאכה אבל לא שיהיו כלן שוין במלאכות. ורבי יונתן אתיא ליה בקל וחומר התם מראשון ושביעי שאין קדושה לפניהם ולאחריהם וכולי, ואיכא התם דיליף לה מכל מלאכת עבודה לא תעשו [ויקרא כ"ג] והוא רבי יוסי הגלילי והכי פרישנא ליה לקרא אליביה, כלומר ביום הראשון הוא אסור כל מלאכת עבודה חוץ מצורך אוכל נפש, אבל בחולו של מועד לא כל מלאכות של עבודה אסורות בו, אבל יש אסורות ויש מותרות ומסר הכתוב לחכמים. ורבי עקיבה יליף לה מאלה מועדי יי מקראי קדש [שם] דמוקים לה אחולו של מועד, ומדכתיב ביה מקראי קדש מלמד שאסור בעשיית מלאכה, ואיפשר דאליביה המלאכות המותרות בו נפקי ליה מעצרת היא [שם], כלומר שיום שמיני הוא עצור בכל מלאכה ולא השאר ימים, אי נמי נפקי ליה מהשביעי הכתוב בפסח בסדר ראה אנכי [דברים ט"ז], ששת ימים תאכל מצות, שאמרו זכרונם לברכה וביום השביעי עצרת, השביעי עצור בכל מלאכה ולא הששי ואי זו מלאכה אסורה או מותרת מסרן הכתוב לחכמים, ואחר שהדבר מסור בידם שלא אסרה התורה אלא במה שיאמרו הם חלקו המלאכות כפי רצונם ודעתם, ונמצא שכל מלאכה שאסרו הם זכרונם לברכה אסורה לנו מדאוריתא, ואשר התירו גם כן מותרת מן התורה, כי בידם נמסר איסור זה לפי משמעות הנדרש בכתוב. והם אמרו דרך כלל שכל מלאכה שאם לא יעשה אותה במועד ימצא בה הפסד הרבה מותר לעשותה, וזהו אמרם [מו"ק ב' ע"א] משקין בית השלחין במועד, כלומר גן ירק או כיוצא בו שמשקין אותו תמיד ואם לא ישקוהו יפסד. לשון שלחין כמו שלהין, מלשון משלהי שהוא צמא למים, ואמרו זכרונם לברכה [שם] דכשהוא משקה אותו לא ישקהו ממי הבריכה ומימי הגשמים שיש בדבר טורח הרבה, אבל משקין אותו מן המעיין, כלומר שממשיכן ומשקה בו. הרי שהחמירו בזה קצת שלא לטרוח בדבר טורח רב מפני שזה אינו נעשה אלא כדי שתהיה גנתו רעננה דשמא תיבש כולה או מקצתה, אבל בכל מלאכה האבידה או ודאי קרובה להפסד אם לא יעשנה במועד כגון מי שיש לו זתים וירא שלא יפסדו אם לא יוציאו מהן שמנן מיד, וענבים אם לא ידרוך אותם מיד, או כל דבר כיוצא בהן לא החמירו בזה, ולא חשו לטורח רב אלא עושה בהם כל צרכיו בלא שום שינוי כדרך שהוא עושה בחול. וכן התירו זכרונם לברכה [מו"ק י"ב ע"ב] לבצור במועד כרם שהגיע זמנו להבצר. ועוד אמרו [שם ח' ע"ב] דרך כלל בעניין זה שההדיוט תופר כדרכו והאומן מכליב, ובודאי לא בתפירה לבד אמרו כן אלא הוא הדין לכל המלאכות לפי הדומה.
ושאלתי מפי מורי אם נאמר כן בכתיבה שיכתוב ההדיוט כדרכו, ולא התירו לי אולי מפני שמצאנו בפירוש שאסרו זכרונם לברכה [מו"ק י"ח ע"ב] להגיה אפילו אות אחת בספר העזרה נחמיר בכתיבה. ואסרו לכל אדם שלא יכוין מלאכתו במועד, כלומר שיניח מלאכתו לדעת קודם המועד בעניין שיעשה אותה במועד מפני שהוא פנוי, כי לא לעסוק במלאכה הוקבעו ימי חולו של מועד כי אם לשמוח לפני יי, רוצה לומר להתקבץ במדרשות ולשמוע נועם אמרי ספר, הלכות הפסח בפסח והלכות עצרת בעצרת. וכל המכוין מלאכתו במועד ועשה אותה בית דין מאבדין אותה ומפקירין אותה לכל, ואם מת אותו שכיון אותה במועד אין קונסין בנו אחריו וגם אין מונעין הבן מלעשות אותה מלאכה במועד כדי שלא תאבד, וקורא אני על בן זה וצדיק ילבש. ודרך כלל התירו זכרונם לברכה [שם י"ג ע"א] כל מי שיש לו צורך, כלומר שאין לו מה יאכל, לעשות כל מלאכה, וכן לבעל הבית התירו לעשות כל מלאכה לצורך מי שאין לו מה יאכל. ופירוש אין לו מה יאכל לפי הדומה הוא מי שאין לו מעות במה שיקנה צרכיו ואף על פי שיש לו בית וכלי תשמיש, שאין מחייבין לו לאדם למכור כליו. ויתר פרטי חלוקי מלאכות המועד רבו עד מאד, וכולן יתבארו יפה במסכת מועד קטן. וכלל זה יהיה בידך שהלכות מועד והלכות שבותי שבת שאין לך לדמות ולהוציא בהן דבר מדבר, כי פעמים תמצא לרבותינו זכרונם לברכה מתירין מלאכה כבידה בעניין אחד ופעמים יחמירו על הקלה בעניין אחר. ואל תתמה על הדבר עם ההקדמה שהקדמתי כי התורה לא אסרה ולא התירה בחולו של מועד אלא במה שיסכימו הם, וכן בעניין שבותי שבת ויום טוב נמצא בגמרא מקומות שהעמידו דבריהם זכרונם לברכה אפילו במקום תורה ופעמים מקילין בהן במקום שראו טוב להקל, ולא דבר רק בכל דבריהם. וזכור בני כלל זה שהלכות מועד כהלכות שבותי שבת שאין דנין בהן דבר מדבר ואל תטעה בו, כי גדולי עולם אמרוהו. ודעת הרמב"ם זכרונו לברכה שכל איסור מלאכה בחולו של מועד אינה אלא מדברי סופרים, וכל אותן הכתובין שאמרנו למעלה שהן בריש מסכת משקין ירצה הרב לומר דאסמכתא בעלמא נינהו. והרמב"ן זכרונו לברכה ורבים עמו אמרו שעיקר איסור מלאכה בו מן התורה כמו שכתבנו, ופרטי המלאכות וחילוקיהן נמסרו לחכמים זכרונם לברכה.
